למה טיפול בילדים בגיל בית הספר היסודי צריך להיות שונה מכל מה שהכרנו בפסיכותרפיה בילדים?
כאשר ילד בגיל בית הספר היסודי סובל מחרדה, בדידות, דחייה חברתית, קשיים חברתיים או קושי להשתלב בכיתה, אנחנו מחפשים עבורו טיפול. פסיכותרפיה בילדים מציעה כיום מגוון רחב של אפשרויות: טיפול רגשי, טיפול במשחק, טיפול פסיכודינמי, CBT, טיפול בהורים, טיפול משפחתי וגישות נוספות.
אבל האם ילד בן תשע או עשר זקוק לאותו סוג של טיפול שמתאים לילד צעיר יותר, רק עם התאמות לגילו?
מנקודת המבט של גישת "מאני לאנחנו", התשובה היא: לא בהכרח.
הסיבה לכך היא שבגיל בית הספר היסודי, ובעיקר בגיל החביון, מתרחשת התפתחות נפשית משמעותית שלא קיבלה עד היום מקום מספק בחשיבה על טיפול בילדים: לצד ה"אני" הולכת ומתפתחת היכולת להיות חלק מ"אנחנו".
טיפול בילדים משתנה בגיל החביון
הפסיכותרפיה ידעה לאורך השנים להתאים את עצמה לגיל הילד.
אצל ילדים צעירים, המשחק והדמיון הם שפה טבעית. הילד מבטא באמצעות משחק, ציור, סיפור ופנטזיה דברים שעדיין אינו יכול לבטא במילים. לכן התפתחו טיפול במשחק וגישות פסיכודינמיות הרואות במשחק מרחב מרכזי של התרפיה.
בגיל ההתבגרות מתרחש שינוי. היכולת לחשיבה מופשטת ולרפלקציה עצמית מתפתחת, והשיחה בין המטפל למתבגר יכולה להפוך למרחב המרכזי של הפסיכותרפיה.
אבל באמצע נמצא שלב שלם שהוא ידוע בשפה הפסיכולוגית כתקופת החביון, שהיא שנות בית הספר היסודי.
דווקא בשנים האלה מתרחש שינוי עצום בחייו של הילד: קבוצת השווים נעשית זירה מרכזית בהתפתחותו. הילד כבר אינו עסוק רק ביחסיו עם הוריו ובשאלה מי הוא כיחיד. הוא צריך למצוא את מקומו בין ילדים אחרים ולהפוך לחלק מקבוצה.
למרות זאת, רבות מדרכי הטיפול בילדים בגיל זה ממשיכות להתמקד בעיקר בעולמו הפנימי של היחיד – ברגשותיו, במחשבותיו, בקונפליקטים שלו ובמערכות היחסים שלו.
בגיל החביון מתפתח משהו חדש: העצמי הקולקטיבי
גישת "מאני לאנחנו" מציעה להבין את גיל החביון באופן אחר.
לצד העצמי האישי, שאותו הילד בנה במהלך שנות חייו הראשונות, מתחיל להתפתח רובד נוסף שאותו אני מכנה העצמי הקולקטיבי.
העצמי הקולקטיבי אינו מבטל את ה"אני". הילד נשאר אדם נפרד, עם רצונות, רגשות, צרכים וזהות משלו.
אבל כעת מתפתחת יכולת חדשה: לראות את העולם גם מנקודת המבט של "אנחנו".
הילד לומד לקלוט את הקבוצה, להבין את השפה הלא־כתובה שלה, להרגיש מה קורה בין הילדים, לזהות נורמות, להבין היררכיה חברתית, להתחשב ברצונות של אחרים ולחוות את עצמו כחלק ממשהו גדול ממנו.
מתוך כך מתפתחים שייכות, זהות קבוצתית, לכידות, אחריות הדדית, אוטונומיה קבוצתית ומסוגלות קבוצתית.
זוהי המשימה ההתפתחותית שאנו מכנים "מאני לאנחנו"
המעבר מ"אני" ל"אנחנו"
מה קורה כאשר המעבר מ"אני" ל"אנחנו" מסתבך?
יש ילדים שמגיעים לגיל בית הספר ומתקשים לבצע את המעבר הזה.
לעיתים הם ילדים אינטליגנטיים, רגישים ומילוליים מאוד. ילדים להורים נהדרים. הם יודעים להסביר היטב מה הם מרגישים ואפילו מבינים לא מעט על יחסים חברתיים, בכל זאת משהו אינו עובד.
בתוך הקבוצה הם עסוקים מאוד בעצמם:
למה לא בחרו בי?
למה היא אמרה לי את זה?
מה הם חושבים עליי?
למה הם לא רוצים לשחק במשחק שאני הצעתי?
האם אני צודק?
האם אוהבים אותי?
הקושי אינו בהכרח בכך שהילד אינו יודע "מיומנויות חברתיות". לפעמים הקושי עמוק יותר: הוא עדיין קורא את המציאות החברתית בעיקר דרך ה"אני".
במצב כזה הקבוצה עלולה להיחוות כקהל שבוחן ושופט אותו, במקום כמקום שאליו הוא שייך.
מנקודת מבט זו אפשר לחשוב מחדש על חלק מהמקרים של דחייה חברתית, חרדה חברתית ובדידות בגיל בית הספר. אצל חלק מהילדים, הקושי עשוי להיות קשור לעיכוב בהתפתחות העצמי הקולקטיבי ובמעבר מ"אני" ל"אנחנו".
ולכן גם הפסיכותרפיה בילדים צריכה להשתנות. אם בגיל החביון מתפתחת יכולת נפשית חדשה, לא מספיק לשנות רק את הכלים של הטיפול. צריך לחשוב מחדש גם על המטרה שלו. אין פירוש הדבר שטיפול במשחק, טיפול פסיכודינמי, CBT, טיפול בהתקשרות או טיפול משפחתי אינם מתאימים לילדים בגיל בית הספר. להפך, כל אחד מהם יכול להיות חשוב מאוד כאשר מקור הקושי נמצא בעולמו האישי של הילד.
אבל כאשר מוקד הקושי נמצא ביחסים שבין הילד לבין קבוצת השווים ובהתפתחות העצמי הקולקטיבי, טיפול שמתמקד רק ב"אני" עלול שלא להספיק.
הילד יכול ללמוד עוד ועוד על רגשותיו, להבין מדוע הוא נפגע, לזהות את מחשבותיו ולחזק את הדימוי העצמי שלו ועדיין לצאת מחדר הטיפול ולגלות שאינו יודע כיצד להיות בתוך קבוצה ובהמשך לכך הוא ממשיך לחוות דחייה חברתית מבני כיתתו.
לכן טיפול בילדים בגיל החביון צריך לשאול שאלה נוספת:
לא רק "מה קורה בתוך הילד?", אלא "מה קורה בין הילד לבין ה'אנחנו'?"
לא רק לדבר על הקבוצה אלא להפנות את הילד אליה
כאן נמצא אחד ההבדלים המרכזיים בגישת "מאני לאנחנו".
המטרה אינה שהמטפל יהפוך למרכז עולמו החברתי של הילד, וגם לא שכל אירוע עם חברים יעובד שוב ושוב בתוך חדר הטיפול.
המטפל עוזר לילד להפנות את מבטו החוצה.
במקום להיות עסוק כל הזמן בשאלות "מה עשו לי?", "מה אני מרגיש?" ו"מה חושבים עליי?", הילד מתחיל לשאול:
מה קורה עכשיו בקבוצה?
מה האחרים רוצים?
מה האווירה?
מה הקבוצה עושה?
ומה המקום שלי בתוך כל זה?
המטפל אינו מחליף את קבוצת השווים. הוא עוזר לילד ללמוד לראות אותה, להבין אותה ולחזור אליה.
זהו שינוי משמעותי בתפיסת התרפיה בגיל החביון: הזירה ההתפתחותית החשובה אינה נמצאת רק בחדר הטיפול. היא נמצאת גם ולעיתים בעיקר –בחיים עצמם, בתוך קבוצת השווים. בכיתה.
שתי דרכי התערבות: הילד והכיתה
מתוך תפיסה זו פותחו בגישת "מאני לאנחנו" שתי דרכי התערבות משלימות.
שיטת "המעטפות" פועלת ברמה הפרטנית. היא מיועדת לזהות היכן נעצר המעבר של הילד מ"אני" ל"אנחנו" ולעזור לו לפתח מודעות לקבוצה, שייכות ויכולת לפעול כחלק ממנה.
התוכנית "מאני לאנחנו" פועלת ברמת הכיתה. ההנחה היא שאי אפשר לפתח עצמי קולקטיבי רק בתוך הילד, מפני שהוא נבנה בתוך קבוצת השווים. לכן התוכנית עובדת עם הכיתה כולה ומסייעת לה להפוך מאוסף של יחידים לקבוצה בעלת שייכות, זהות משותפת, לכידות, אוטונומיה ואחריות הדדית.
אז מה ייחודי בפסיכותרפיה בגיל החביון?
לכל שלב בהתפתחות יש מרחב שבו מתרחשת העבודה הנפשית המרכזית שלו.
בילדות המוקדמת, המשחק והמרחב שנוצר בין הילד למטפל מאפשרים לילד לבטא ולעבד את עולמו הפנימי. בגיל ההתבגרות, עם התפתחות היכולת לרפלקציה ולחשיבה מופשטת, השיח והקשר שבין המטפל למתבגר נעשים מרכזיים יותר.
בגיל החביון מתרחש משהו אחר
הילד יוצא בהדרגה מן העולם המאורגן בעיקר סביב ה"אני" ונכנס אל עולם קבוצת השווים. הכיתה, החבורה והילדים בני גילו אינם עוד רק הרקע לחייו. הם הופכים לזירה שבה מתרחשת אחת המשימות ההתפתחותיות החשובות של התקופה: בניית העצמי הקולקטיבי והיכולת להיות חלק מ"אנחנו".
ולכן גם הפסיכותרפיה בגיל זה צריכה להיות אחרת.
המטפל אינו מבקש להשאיר את הילד בתוך חדר הטיפול ולרכז את מבטו עוד ועוד בעצמו. תפקידו הוא לעזור לילד לזהות היכן נעצר המעבר מ"אני" ל"אנחנו", לפתח את היכולת לראות את קבוצת השווים, להבין את המתרחש בה, למצוא את מקומו בתוכה ואז להחזיר את ההתפתחות אל המקום שבו היא אמורה להתרחש: הקבוצה עצמה.
זה אולי הפרדוקס הייחודי של פסיכותרפיה בגיל החביון: דווקא טיפול טוב אינו מבקש להפוך את הקשר עם המטפל למרכז עולמו של הילד, אלא לעזור לו להזדקק פחות לחדר הטיפול ויותר להיות מסוגל לחזור אל בני גילו.
המטפל מלווה את הילד, אבל קבוצת השווים היא הזירה שבה עליו להתפתח.
לכן, מנקודת המבט של "מאני לאנחנו", טיפול בילדים בגיל החביון אינו רק גרסה מותאמת לגיל של טיפול בילדים צעירים, וגם אינו גרסה מוקדמת של פסיכותרפיה במתבגרים.
זוהי פסיכותרפיה בעלת מטרה התפתחותית ייחודית משלה: לסייע לילד להשלים את המעבר מ"אני" ל"אנחנו", כך שיוכל לא רק להבין את עצמו טוב יותר, אלא למצוא את מקומו, להשתייך ולחיות בתוך קבוצת השווים.
בגיל החביון, הצלחת הטיפול אינה נמדדת רק במה שהילד מבין או מרגיש בחדר הטיפול.
היא נמדדת גם במה שקורה למחרת, כשהוא חוזר לכיתה.