נקודת מבט "מאני לאנחנו" היא סדרת מאמרים המציגה הסתכלות התפתחותית חדשה על גיל החביון. הסדרה עוסקת בהתפתחות החברתית של ילדים בגילאי 8–12, בפיתוח מיומנויות חברתיות קבוצתיות, באקלים כיתתי, בטיפול רגשי בילדים ובטיפול בדחייה חברתית. המאמרים מבוססים על ניסיון קליני ועל מחקרים שנערכו בשדה החינוכי והקליני.
האם אנחנו מכינים את הילדים לדבר החשוב ביותר לקראת כיתה א'
בכל קיץ אלפי הורים מתכוננים יחד עם ילדיהם לכניסה לכיתה א'. רוב ההדרכות והקורסים להורים עוסקים בנושאים חשובים כמו היכרות עם בית הספר, התארגנות עם ילקוט וציוד, הסתגלות למסגרת חדשה, רכישת הרגלי למידה, חיזוק הביטחון העצמי, הכנה לקריאה ולכתיבה, ויסות רגשי והתמודדות עם הפרידה מגן הילדים.
כל אלה חשובים מאוד.
אבל יש נושא אחד, שכמעט אינו זוכה להתייחסות.
לפי המודל ההתפתחותי שפיתחתי במסגרת מחקריי על ילדים בגיל בית הספר, הכניסה לכיתה א' אינה רק מעבר ממסגרת אחת לאחרת. היא מסמנת את תחילתו של שלב התפתחותי חדש, שבו עולמו החברתי של הילד משתנה מן היסוד.
בכל שלב התפתחותי מתרחשים שינויים עמוקים במבנה הנפש, באופן החשיבה, בעולם הרגשי, בתחומי העניין ובדמויות ובקשרים המשמעותיים עבור הילד. עם הכניסה לכיתה א' מתחיל שלב התפתחותי חדש – שלב החביון.
בתחילת הדרך השינוי עדיין אינו בולט לעין. ההורים והמורים אינם תמיד מבחינים בו, אך בהדרגה הילד מתחיל להפנות יותר ויותר קשב לעולמו החברתי. הוא עסוק בשאלות של שייכות, קבלה ומעמד חברתי. עם השנים הופכים נושאים אלה למרכזיים יותר ויותר, עד שבכיתות ד'–ה' הם תופסים מקום מרכזי בחיי הילדים. דווקא בשנים אלה אנו פוגשים לעיתים קרובות את התופעות החברתיות המורכבות ביותר, ובהן דחייה חברתית, חרם, נידוי, בריונות וסכסוכים חברתיים.
כדי להבין מדוע תופעות אלה מתעצמות דווקא בגיל הזה, חשוב להבין תחילה מהי המטלה ההתפתחותית של שלב החביון.
מהו שלב החביון, ומדוע הוא כל כך משמעותי?
שלב החביון הוא תקופת ההתפתחות המאפיינת את שנות בית הספר היסודי. זהו שלב שבו מתרחש מעבר משמעותי מעולמו של הילד הצעיר, שהיה תלוי במידה רבה בהוריו, אל עולם חברתי חדש, שבו קבוצת בני הגיל הולכת ותופסת מקום מרכזי בחייו.
בשנות הגן ההורים הם הדמויות המרכזיות. הם מטפלים, מאכילים, מארגנים את סדר היום, קובעים פעילויות, מתאמים מפגשים עם חברים ומלווים כמעט כל תחום בחיי הילד. במובנים רבים הילד חי בתחושה שהוא ומשפחתו הם מרכז עולמו.
עם הכניסה לבית הספר מתחיל שינוי הדרגתי. הילדים עדיין זקוקים מאוד להוריהם, אך במקביל מתפתחת אצלם יכולת חדשה וחשובה במיוחד, היכולת להיות חלק מקבוצה.
בהדרגה הם לומדים לחשוב במונחים של "אנחנו". הם נעשים קשובים יותר למה שקורה בקבוצת בני גילם, מנסים להבין את הכללים הבלתי כתובים שלה, רגישים יותר למעמדם החברתי ומייחסים חשיבות הולכת וגדלה להשתייכות לקבוצה. הם לומדים לשתף פעולה, להתחשב, לקבל נורמות משותפות ולהרגיש חלק ממשהו גדול מהם. בשלב זה, קבוצת בני אותו המגדר תופסת בדרך כלל מקום מרכזי בהתפתחותם החברתית.
אצל בנים אפשר לראות זאת פעמים רבות במגרש הכדורגל. במבט ראשון נדמה שהמשחק עוסק בשאלה מי בועט טוב יותר או מי מבקיע יותר שערים. אך למעשה, המגרש הוא הרבה יותר ממקום למשחק. זהו המרחב שבו מתרחשים תהליכים חברתיים עמוקים.
המעמד החברתי של הילד נקבע פעמים רבות לא דווקא על פי היכולת הטכנית שלו, אלא על פי יכולתו להשתלב במשחק הקבוצתי. לדעת למסור בזמן, לקרוא את תנועת החברים, לשתף פעולה, להבין את כללי הקבוצה ולהיות חלק מהקצב המשותף. אלה הן היכולות שמאפשרות לילד למצוא את מקומו בתוך הקבוצה.
גם אצל בנות מתפתח עולם קבוצתי עשיר ומורכב, אם כי הוא בא לידי ביטוי לעיתים בתחומי עניין אחרים. משחקים משותפים, שיחות, יצירה, אופנה, מוזיקה, רשתות חברתיות או כל תחום אחר שמעסיק את קבוצת החברות באותה תקופה – כל אלה הופכים לזירה שבה מתפתחים הקשרים החברתיים. גם כאן, עיקר המשימה ההתפתחותית איננו התחביב עצמו, אלא היכולת להשתלב במרקם החברתי של הקבוצה, להבין את מקומה בתוכה ולתרום לה.
במחקריי מצאתי כי בשנות החביון מתרחשים תהליכים חברתיים עמוקים, שאינם רק "עניינים של חברים". הילדים לומדים להבין את מקומם בתוך הקבוצה, לזהות את הנורמות שלה, להתאים את עצמם למצבים משתנים, לשתף פעולה, להתמודד עם קונפליקטים ולבנות תחושת שייכות. אלו אינן רק מיומנויות חברתיות. אלו יכולות התפתחותיות המהוות בסיס חשוב להמשך ההתפתחות הרגשית, החברתית ואף האישית של הילד.
בין היכולות המתפתחות בתקופה זו ניתן למנות:
• שיתוף פעולה בתוך קבוצה.
• הקשבה והתחשבות באחרים.
• התאמת ההתנהגות לנורמות קבוצתיות.
• פתרון קונפליקטים באמצעות שיח.
• גמישות מחשבתית ויכולת להתפשר.
• קבלת אחריות משותפת.
• מנהיגות לצד היכולת להיות חלק מן הקבוצה.
• ויסות רגשי במצבים חברתיים.
• תחושת שייכות וביטחון חברתי.
חשיבותו של שלב החביון חורגת הרבה מעבר לשנות בית הספר. בתקופה זו מתפתחות יכולות נפשיות, חברתיות ורגשיות שילוו את הילד לאורך כל חייו. היכולת להיות חלק מקבוצה, להבין את הלך הרוח שלה, לשתף פעולה עם אחרים, לפעול למען מטרה משותפת ולשלב בין הצרכים האישיים לבין טובת הקבוצה. כל אלה יהפכו בעתיד לבסיס חשוב להשתלבות בעולם העבודה, בשירות הצבאי, בלימודים, בחיי החברה, במשפחה ובמערכות זוגיות.
אחת התפיסות הרווחות בתרבות המערבית היא שכדי לממש את ייחודו, על האדם להתבלט, להצליח ולהתפתח כיחיד. לעומת זאת, מסורות פילוסופיות, דתיות ותרבויות רבות מדגישות דווקא את חשיבות השתייכותו של האדם לקהילה. ביהדות נאמר: "אל תפרוש מן הציבור", והלל הזקן ניסח את המתח שבין היחיד לכלל במשפט הידוע: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני." גם בתרבות האפריקאית מבטאת תפיסת ה־Ubuntu רעיון דומה במילים: "אני קיים משום שאנחנו קיימים."
אולם המודל ההתפתחותי "מאני לאנחנו" מציע נקודת מבט נוספת. הוא אינו רואה בקבוצה רק מסגרת חברתית או ערך מוסרי, אלא את האובייקט ההתפתחותי המרכזי של גיל החביון. מנקודת מבט זו, אין סתירה בין התפתחות הקבוצה לבין התפתחותו של היחיד. להפך. דווקא כאשר הקבוצה מתפתחת והופכת לקבוצה מגובשת, בעלת זהות, ביטחון ומסוגלות, היא יוצרת עבור כל אחד מחבריה מרחב בטוח שבו יכולותיו וייחודו יכולים לבוא לידי ביטוי.
הייחודיות של האדם אינה מתפתחת למרות הקבוצה, אלא באמצעותה. הקבוצה אינה המקום שבו האדם מאבד את זהותו, אלא המקום שבו זהותו מקבלת משמעות. בתוך הקבוצה הילד לומד להכיר את כוחותיו, לגלות כיצד הם יכולים לתרום לאחרים, ולחוות שהייחודיות שלו אינה מרחיקה אותו מן הקבוצה אלא מעשירה אותה.
ככל שהקבוצה מתפתחת, כך גדל גם המרחב שבו כל ילד יכול להביא לידי ביטוי את אישיותו, את רעיונותיו ואת כישוריו הייחודיים. במובן זה, טובת הקבוצה וטובת היחיד אינן מטרות מתחרות, אלא שני צדדים של אותו תהליך התפתחותי. כאשר הקבוצה צומחת, גם כל אחד מחבריה צומח. וכאשר כל ילד מביא את תרומתו הייחודית, הקבוצה כולה מתחזקת.
אולי משום כך ניתן לומר כי בגיל החביון הילד אינו מגלה את ה"אני" למרות ה"אנחנו", אלא באמצעות ה"אנחנו". הקבוצה אינה מטשטשת את הייחודיות של האדם, אלא מעניקה לה מקום, משמעות ואפשרות להתממש.
דווקא כאשר האדם מסוגל לחשוב גם על טובת הקבוצה ולא רק על הישגיו האישיים, מתאפשר גם ביטוי מלא יותר של כישוריו וייחודו. הפרט אינו נעלם בתוך הקבוצה, אלא להפך, הקבוצה מאפשרת לו להביא לידי ביטוי את יכולותיו ולתרום אותן לאחרים. משום כך, שלב החביון הוא אחת מתקופות היסוד בהתפתחות האישיות ובהנחת התשתית לצמיחה העתידית.
אז איך באמת מכינים ילד לכיתה א'?
אם נבין שהכניסה לכיתה א' היא גם תחילתו של שלב התפתחותי חדש, נבין שההכנה לבית הספר אינה מסתיימת בקניית ילקוט חדש, בביקור בבית הספר, בפגישה עם המחנכת או בתרגול אותיות ומספרים. כל אלה חשובים, אך הם אינם ההכנה היחידה, ואולי גם לא החשובה ביותר.
ההכנה האמיתית היא הכנה למסע החברתי שמתחיל עם הכניסה לבית הספר ונמשך לאורך כל שנות החביון.
הצעד הראשון במסע הזה הוא פיתוח עצמאות. כדי שילד יוכל להתחבר לקבוצת בני גילו, עליו להשתחרר בהדרגה מן התלות בהוריו. אין פירוש הדבר שהוא זקוק פחות לאהבתם או לתמיכתם. להפך. דווקא מתוך תחושת ביטחון בקשר עם הוריו הוא יכול להעז לצאת אל העולם החברתי, ליצור קשרים חדשים ולמצוא את מקומו בתוך קבוצת בני גילו.
לכן, ההכנה לכיתה א' היא גם הכנה של ההורים. זהו תהליך שבו הם לומדים בהדרגה לאפשר לילדם יותר עצמאות, יותר אחריות ויותר הזדמנויות להתמודד בכוחות עצמו. ככל שהילד מתנסה בכך כבר בתחילת הדרך, כך קל לו יותר להשתלב בעולם החברתי החדש שנפתח בפניו.
עם הכניסה לבית הספר מתחילים הילדים לעסוק בשאלות חדשות. כיצד מצטרפים למשחק? איך יוצרים חברויות? כיצד משתפים פעולה? איך פותרים אי הסכמות? כיצד מוצאים מקום בתוך קבוצה מבלי לוותר על הייחודיות האישית?
אלו אינן שאלות שוליות. הן עומדות במרכז ההתפתחות של גיל החביון.
כאשר הורים ומורים מבינים שהתפתחות חברתית היא חלק מרכזי מן ההתפתחות בגיל בית הספר, היחס לנושאים אלה משתנה. הם אינם נתפסים עוד כ"משהו שקורה בהפסקה", אלא כחלק מהותי מן ההתפתחות הרגשית והנפשית של הילד. באותה מידה שאנו מתעניינים במה הילד למד בחשבון או בעברית, חשוב להתעניין גם כיצד הרגיש היום בכיתה, עם מי שיחק, כיצד התמודד עם קושי חברתי, האם הרגיש שייך לקבוצה והאם הצליח לתרום לה.
לעיתים קרובות הורים שואלים אותי כיצד ניתן למנוע דחייה חברתית או לחזק את הביטחון החברתי של ילדיהם. מניסיוני הקליני והמחקרי, הדרך היעילה ביותר אינה ללמד את הילד רק כיצד להיות "מוצלח יותר" מבחינה חברתית, אלא לעזור לו ללמוד כיצד להיות חלק מקבוצה. כאשר ילד מרגיש שייך, לומד לשתף פעולה, מבין את מקומו בתוך הקבוצה ותורם לה, מתפתחים באופן טבעי גם הביטחון העצמי, תחושת הערך והמסוגלות החברתית שלו.
אולי זו ההכנה החשובה ביותר לכיתה א', זו שכמעט אינה מוזכרת ברשימות ההכנה ובקורסים להורים. לא רק להכין את הילד לבית הספר, אלא להכין אותו לשלב ההתפתחותי החדש שמתחיל בו. שלב שבו הוא עובר בהדרגה מן ה"אני" אל ה"אנחנו", מגלה את כוחה של קבוצת השווים, ובונה באמצעותה את היסודות שילוו אותו לאורך כל חייו.
זוהי בדיוק נקודת המבט שמציעה התיאוריה "מאני לאנחנו". היא מבקשת לראות את שנות בית הספר היסודי לא רק כשנים של רכישת ידע, אלא כשנים שבהן מתפתחת אחת היכולות האנושיות החשובות ביותר, היכולת להיות חלק מקבוצה, לתרום לה, לצמוח בתוכה, ומתוכה גם לבנות בפרק הבא של ההתפתחות את הזהות האישית.